11:00 23.10.21
היום זה היום השלישי לנפילה, היא עדיין אכזרית כמו תמיד. חזרו גם המחשבות האובדניות, כמובן שלא אעשה כלום, כל עוד הילד שלי חי אני אשאר בשבילו. אבל ההרגשה הזאת נוראית וכמה שאני מנסה אני לא מצליחה לקבל אותה. שוב אני מנסה להיעלם, מתעלמת מכל ההודעות והטלפונים ומחכה שהאופל ילך ואז אני אצטרך להתנצל בפני כולם. נסעתי לעידו, אני לא בטוחה שהוא מסוגל להכיל אותי כמו שאני עכשיו, אני רק מקווה שלא אעשה נזקים שלא יהיה אפשר לתקן אותם. הוא תמיד אומר שאין השלכות אבל זה לא באמת נכון, אני מוצפת ברגשות וגם לא מרגישה כלום יחד. זה מצב מסוכן ואני יכולה להיות ממש אכזרית כשאני ככה. אין לי מסננים ואני רואה את הכל שחור.
בהצלחה לכולנו. לי, לשדים שלי, לעידו ולכל המציאות הרגילה הזאת שאני לא מרגישה חלק ממנה, שבכל פעם שהיא קצת נוגעת בי אני שורפת את כל מה שנוגע. ממשיכה לרחף בבועה שלי , בועה של אש ועצב.
אני עדיין יושבת למטה בחניה, לא מסוגלת לעלות, אולי בסוף אני פשוט אסתובב ואחזור הביתה. לא בטוחה שיש לי את הכוחות לשים את המסיכות ולראות אנשים, לא יודעת אם אהיה מסוגלת לראות אותם בלי לשרוף הכל. אני לא מסוגלת להכיל עכשיו כלום.
אין ברירה, הגיע הזמן לקום, לנגב את הדמעות וללכת ללא נודע. הגיע הזמן לצאת מהאוטו..