ארכיון קטגוריות:כללי

5.12.22

סוף סוף חזרה המאניה 🙂.

מה שכן מצאתי דווקא עכשיו שיר שנשמע שמח אבל המילים שלו מתארות את הדיפרסיה. זה יפה לראות את זה מנקודת מבט של היי. כרגע אני פשוט שרה ורוקדת את זה.

https://open.spotify.com/track/2e1WR9PYEAyuu9k5hNHHI1?si=RYAnSCS4Rnav9VqCIeBELw&utm_source=copy-link

ואחרי שסיימנו לרקוד על הדיפרסיה, נשאר לרקוד על טראנס מלודי מדהים, קדימה לקפוץ 😊

https://open.spotify.com/track/1giatO5YyPvEXXFoTRz6jm?si=qITfSPd6QuCubpjOFKku0A&utm_source=copy-link

2.12.22

אני מפריעה לך להמשיך בחיים שלך??? אפס! זה מה שאתה! ריסקת אותי, דאגת טוב טוב שאני לא אוכל להמשיך בחיים שלי, ועכשיו אני מפריעה לך להמשיך בשלך??

מה שעשית לי זה בדיוק אחד לאחד מה שטדי עשתה לך! והשארת אותי בדיוק במצב הנפשי שהיית (אם לא יותר גרוע), ולבד לגמרי! מזל טוב, בזכותך מסתובב בעולם עוד עקרב שבור לרסיסים, לפחות בנתיים..

21.11.22

אני מרגישה שאני לבד מול כל העולם. נלחמת, סתם, בלי שום כוח ובלי שום סיבה. עד עכשיו לפחות נלחמנו יחד, היה לנו קצת סיכוי. וגם כשהפסדנו ידענו שיש לנו את החיבוק שיעזור נגד כל מה שהעולם יביא. ועכשיו נשארתי לבד, בלי חיבוק, בלי אהבה ובלי כוחות. מזל טוב עולם, ניצחת

17.7.22

אני שרוטה ומצולקת אבל איכשהו יותר שפויה היום מאי-פעם. יש לי כוונות טובות ולב ענק וממש קשה לפספס את זה. יש בי אש, אני חכמה וסקרנית, מלאת חיים ותשוקה. אני מעריכה כנות ושאומרים לי את האמת שלא במטרה לפגוע, גם כשהיא לא כל כך נוחה לי. אני לא מלאה בפוזה וחשיבות עצמית ויודעת לצחוק ולבכות, על עצמי ועל הכל.

כמובן שלא אני כתבתי את זה, מישהו כתב לי. התחברתי לרוב הדברים 💜

9.12.21 14:00
היום אני פתאום מבינה כמה התקדמתי. אם הייתי בסיטואציה דומה לפני כמה חודשים הייתי יושבת בבית ובוכה. במקום זה, הרמתי את עצמי ויצאתי לטיול בצפון. הנסיעה מדהימה, אני נוהגת אותה בעצמי, נוף מהמם. כמה מקומות בדרך הזכירו לי את עידו וכמה אני מתגעגעת אליו.
דרך חדשה, עצמאית, לא תלותית. מלאת חששות אבל גם המון תקווה.
אחרי הפריצת דרך הענקית שעשיתי עם אתי השבוע אני מוכנה שוב להשתלב בעולם. פתאום הגעתי להבנה ששינתה לי את כל הנקודת מבט בדרך שלי, הערה קטנה שלה שבזכותה הבנתי את הקושי שהיה לי המון המון שנים. מקווה שההבנה של זה תעזור להתגבר על זה.
‏בהצלחה לי 🙏

7.12.21 20:00
למה לעשות בשביל עצמי לא עושה לי טוב?
אני מרגישה שזה חסר טעם, אין לזה משמעות. הרגשה של מיצוי של החיים, אני כבר חוויתי ועשיתי הכל ומבחינתי לסיים. ברגע שאני עושה בשביל מישהו אחר זה נותן לזה משמעות.
אני לא חושבת שזה עניין של ביטחון עצמי, אני יודעת בדיוק מי אני ומה ביכולות והתכונות שלי. זה סוג של ייאוש מהחיים, שגם ככה אני יודעת שלי זה כבר לא ישנה. אני לא יודעת לחיות באפור. מבחינתי למות מחר, אין לי עוד שאיפות וחלומות, עשיתי והשגתי הכל, אני כבר לא רלוונטית.
אתי אומרת שלא ניסיתי הכל, שהעולם של הקצוות הוא מאוד מצומצם ואני צריכה לחוות גם את האמצע. יכול להיות שהיא צודקת, אבל איך עושים את זה? איך יוצאים מהקצוות וחיים את הצבעוני שבאמצע כצבעוני ולא כאפור?

7.12.21 13:00
העולם הזה גדול עלי, החיים האלו גדולים עלי.
העוצמות של הרגשות גבוהות מידי, אני לא מצליחה להתמודד איתן, זה חזק מידי. גם הטוב וגם הרע.
איך ממשיכים מפה? איך מצליחים להתאזן? איך מורידים את הווליום? איך מחזירים את השקט? איך לא מרימים ידיים?

7.12.21 12:00
התחלתי דרך חדשה, 2 סופי שבוע בשבילי. אבל רע לי ממש. אני נאבקת, קשה לי בטירוף. הדרך הזאת לא פשוטה. בסופש האחרון הייתי לבד בשביל עצמי והייתי במקום מדהים אבל בפנים היה לי רע. בסופש הקרוב מתוכנן לי הסופש הכי כיף בעולם ועדיין רע לי, עדיין קשה לי. אני לא יודעת איך להיות בזכות עצמי, אני לא יודעת איך לעשות בשביל עצמי, זה לא עושה לי טוב.
זאת דרך חדשה וקשה שאני בכלל לא יודעת לאן היא תוביל.
שוב הנפילה הזאת שמשבשת לי את כל מהלך החיים, שוב צריך להתמודד עם הריק והכאב. שוב החוסר איזון שמראה לי שכמה שחשבתי שאני בשליטה ובדרך הנכונה, אין לי מושג מה אני עושה ומה טוב לי. שוב המאניה דיפרסיה מרימה את הראש ומעיפה אותי למעלה ולמטה באכזריות כזאת.

4.12.21 20:00
עברתי סוג של מסע עם עצמי בסופש הזה. פעם ראשונה שנסעתי לבד, בלי בן זוג. הילד שלי בא איתי והוא היה העוגן שלי. בסופש הזה נזכרתי בעבר שלי, במי שהייתי פעם, אבל עם כל זה גם פעם תמיד הייתי נוסעת עם בן זוג. יש אנשים שלא טוב להם להיות לבד, כנראה שאני אחת מהם. אני רוצה בן זוג, שותף, מישהו לחוות איתו ולהנות איתו בלי סוף. אני לא רוצה להילחם על זה, אני רוצה שזה יבוא מצד שנינו, נסיך על סוס לבן שיקח אותי לשקיעה.
הייתי בסדנה לפני שבועיים וכל אחד היה צריך לבחור בעיניים עצומות פתק עם משפט. המשפט שאני קיבלתי היה: "עלינו לשחרר את החיים שתכננו, כדי שנוכל לקבל את החיים שממתינים לנו". אז אני לא נלחמת, אני כבר לא חוסמת את עצמי רגשית, אני משחררת ופותחת ידיים למה שיבוא. באהבה.

4.12.21 13:00
אני לא יודעת איך אני מסכמת את היומיים האלו. היה טוב והיה כיף, אבל זה היה כיף בעיקר בגלל הילד. הוא נהנה ממש ואני נהניתי דרכו. עידו היה חסר לי פה, היה חסר לי הריחוף שיש לי כשאני איתו, היה חסר לי החיבוק והחום שלו, ובעיקר הרגשת הביטחון כשיש לי כשאני איתו. הסתדרתי לבד, אני לא באמת צריכה אותו, באתי מאורגנת עם כל הציוד והאוכל שצריך, היו לי פה אנשים מהממים סביבי, היה מעולה מכל הבחינות. אבל אני הייתי מרוחקת מכולם, בעיקר הייתי עם הילד ועם עצמי. זה היה אחרת. אני חושבת שאני צריכה ללכת לדברים האלו עם מישהו, לא לבד. לא בגלל שאני צריכה, אלא בגלל שזאת חוויה אחרת. עידו חסר לי פה מאוד.

2.12.21 21:30
שאלו אותי עכשיו שאלה, להסתכל אחורה על כל השנה מחנוכה הקודם ועד היום ולהגיד מה נקודת האור שלי השנה.
זאת באמת היתה שנה מהבהבת, אור חושך אור חושך, והכל קיצוני.
עבודה חדשה, בית חדש, אוטו חדש, אשפוז של חודשיים, חברים חדשים. המון אור מאוד קיצוני והמון חושך מאוד קיצוני. נפלתי, קמתי, התרסקתי, נרפאתי, נסוגתי אחורה ושוב התקדמתי, התקדמתי המון, אני מנסה דברים חדשים מחוץ לאיזור הנוחות שלי, מטפלת חדשה מעולה.
אור וחושך ושוב אור ושוב חושך ושוב אור.

22.11.21 21:30
עוד יום טוב. יום של שגרה, אבל בלי ההרגשה שבא לי למות מזה. עבודה, בית, ילדים, ביקור של חברה, חיים רגילים ובלי קצוות.
זה מוזר שלפני שבועיים היו לי יומיים כאלו בדיוק והתחרפנתי, ובסיבוב הנוכחי אני דווקא רגועה ונהנית מהשקט. אולי באמת עברתי חודש קיצוני, אולי באמת אני צריכה לנוח. או שאולי אני בדרך לאיזון?

21.11.21 18:00
החיים יפים 😊
אני יומיים חיה בלי קצוות, בלי רעש. העוצמה של הרגשות הפכה לנסבלת.
היום הייתי בעבודה, הייתי במספרה, יצאתי לטיול. חיים רגילים ונעימים.
אתמול היתה לי שיחה עם עומרי שאני אוהבת כל כך. סיפרתי לו קצת על החיים שלי, על הצדדים והעולמות שהוא לא הכיר. סיפרתי לו גם על נקודת השבר הגדולה, על הפחד הגדול שהיה לי במשך שנים ועל היום שבו הוא התממש. על הנקודה הזאת בזמן שכל העולם שלי התרסק והחיים שהכרתי נגמרו. סיפרתי לו שמאז אני מנסה למצוא את האיזון ולא מצליחה. סיפרתי לו על התלות שבה חייתי במשך שנים, התלות שאליה אסור לי בשום פנים ואופן לחזור לעולם. על התלות שבה אני נאבקת בכל השנה וחצי האחרונות, שבהן אני פתאום מוצאת את עצמי חוזרת אליה שוב ושוב למרות ההרסנות שלה.
חשבון נפש. אני צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן את הדרך שעשיתי, את הנקודות שבהן נפלתי ולדאוג שלא אאבד את עצמי שוב. זה עשה לי טוב לדבר על זה..

20.11.21 13:00
אני עדיין פה..
עידו אמר לי שזה קטע של עקרבים, שכמעט כולם רוצים למות ביום הולדת שלהם. מעניין..
בסוף חגגתי והיה לי כיף ממש. עשינו טיול למדבר, אני כל כך אוהבת את המדבר הזה! היינו במקום מהמם וממש נהניתי. אח"כ נסענו למרכז וחגגנו עד אתמול, היה ממש כיף. אח"כ חגגתי עם המשפחה והיום אני חוגגת שוב עם חברים ממש טובים שאני ממש אוהבת.
בקיצור חגיגות יום הולדת כמו שרציתי.
כל האיזון הזה, זה הכל עניין של ווליום. כשאני בחוסר איזון הווליום של הרגשות בשמיים, כמו לעמוד במסיבה צמוד צמוד לרמקולים.
אני חושבת שמאתמול העוצמה של הרגשות שלי נרגעה קצת, התחלתי לקחת דברים הרבה יותר בפרופורציה
פחות להתרגש מכל שטות ולהפוך אותה לכל העולם
יותר שקט בראש..
הייתי נורא סוערת, הרגשות שלי הציפו אותי חזק ומכל הכיוונים ובגלל זה גם התגובות שלי היו מוגזמות
ועכשיו אני מרגישה כאילו סוף סוף מישהו הוריד את הווליום.
אני יודעת שזה קשור לזה שהיום הולדת סוף סוף עברה, אני יודעת שיום אחד מאוזן לא אומר שחזרתי לאיזון, ואני גם יודעת שזה לא סוף הגלגל.
בואו פשוט נקווה לטוב 🙏

18.11.21 12:00
אני ביום כיף לכבוד היום הולדת. הרסתי אותו. הגעתי רק עכשיו, הייתי אמורה להגיע כבר בתשע, ועכשיו כבר לא נשאר זמן לטייל. כל הבוקר בכיתי, לא בא לי להמשיך יותר. לא בא לי כלום. נראה מה זה הגשר התלוי הזה, אם הוא מספיק גבוה.
עישנתי קצת ונרגעתי. השדים קצת הפסיקו להשתולל. נהיה לי קצת שקט.


17.11.21 21:00
די, מיציתי את העולם הזה. עשיתי כבר כל מה שיש לעשות, אין לי יותר חלומות ושאיפות, השגתי הכל. עכשיו נשאר לי רק להישען אחורה ולחכות. לעשות טבלת ייאוש עד שזה יקרה. אני לא אוהבת את החיים האלו, הם קשים, אכזריים, כואבים, מעייפים וחסרי טעם.
אני כרגע חיה בשביל הרגעים הקטנים של השמחה והאושר, אבל גם הם כבר מתמעטים לאט לאט וגם הם הופכים להיות חסרי טעם. עוד מסיבה, עוד חיוך ואחכ שוב אפלה וכאב. גלגל שלא נגמר. אני מחכה כבר לשקט שלי.
הלוואי שזה יקרה ביום הולדת.


17.11.21 14:30
סופ"ש יום הולדת. כל כך לא רציתי להיות פה. זה כל כך מפגר, סתם עוד תאריך, סתם עוד יום. אבל משום מה יש עלי כל כך הרבה לחץ ביום הזה. לחץ לקבל טלפונים והודעות, לחץ לחגוג כמה שיותר, לחץ להתפרק ולהגיע לקצוות. לחגוג יום הולדת. אני אפילו לא זוכרת איך חגגתי את הימי הולדת הקודמים. אני גם לא זוכרת מתי התחלתי להרגיש את הלחץ הזה לחגוג. אולי בתקופת אילן. כל יום הולדת היתה אירוע, היינו לוקחים יום חופש, מתכננים במשך חודש את היום הזה והיינו חוגגים, ממש.
אני מתחילה להבין, מתחילה להבין מאיפה הצורך הזה לחגוג ככה ומאיפה הצורך הזה לברוח ביום הולדת, הרי מאז שזה נגמר אני בורחת מכל מה שמזכיר לי אותו.
אני לא מאוזנת. מאז שנפרדנו אני לא מאוזנת, ואני כבר לא יודעת מה לעשות כדי לחזור לאיזון.
די. אילן כבר לא בחיים שלך יותר, קומי, תרימי את עצמך מהרצפה, תפסיקי לבכות. היה ונגמר. תשני מהר את המצב רוח.


17.11.21 13:00
אחרי יומיים קשים מאוד של שגרה החלטתי אתמול שמספיק, שהגיע הזמן להתפרק. בתור התחלה פשוט נסעתי המון, הייתי ב 4 ערים שונות, כמעט שעתיים נסיעה בין עיר לעיר. אני כל כך אוהבת לנהוג ככה לבד באוטו, לשמוע מוזיקה, לא לחשוב על כלום ולחשוב על הכל, שקט.
ראיתי את המטפלת שלי, היא לא הגיבה כמו שחשבתי על מה שסיפרתי לה. אני חושבת שהיא מבינה שאני לא מאוזנת. גם אני מבינה את זה?
היא אמרה לי להפסיק לעשן, גם ככה לא עישנתי הרבה אבל כשהיא אמרה לי את זה, זה היה ברור לי שהיום אני הולכת לעשן. לא יודעת למה, סוג של הרס עצמי, לא לעשות מה שאומרים לי. או לעשות כל מה שאומרים לי.
היום לא הלכתי לעבודה. היה כל כך כיף שלא רציתי ללכת, אבל עכשיו אני שוב בירידה, שתיגמר כבר היום הולדת הזאת..


15.11.21 22:30
היום התקשר אלי איזה מישהו שהכרתי במסיבה בסופש. הוא היה כזה חמוד, התרגש ונתן לי מיליון מחמאות. לא רציתי להרוס לו, אבל הדבר היחיד שעבר לי בראש זה: אתה לא יודע לאן אתה נכנס, זה המגרש של הגדולים פה, חבל אתה עדיין אופטימי ומאושר, לא בא לי להרוס אותך.
אז פשוט אמרתי לו שאני כרגע לא פנויה רגשית לקשר. נראה, אולי פעם אני אזמין אותו לסקס.


15.11.21 17:00
השגרה הזאת מוציאה לי את החשק לחיות. עבודה, בית, ילדים. מידי פעם סידורים וביקורים קצרים. משעמם.
אני לא בנפילה ולא בעלייה, מצב סטטי מאוזן, המצב שאליו ניסיתי להגיע בחודשים האחרונים,
ואני מ ת ח ר פ נ ת !
מרוב ייאוש אין לי כוח אפילו לייצר איזו דרמה, בא לי ללכת לישון, לתמיד.
אולי זה קשור לשבוע יום הולדת, זאת תמיד תקופה קשה. לא אכפת לי מהגיל, אבל אני כאילו מרגישה לחץ לעשות משהו מיוחד. לחץ מפגר, אבל הוא קיים לי. האמת שמה שהכי בא לי זה לכבות את הטלפון ולברוח. אולי זה באמת מה שאעשה..


15.11.21 8:00
אתמול לא הייתי בשבילו. היה לי המון זמן פנוי, אבל לא הלכתי להביא אותו, עשיתי דברים בשביל עצמי.
אני יודעת שזה טוב, אני יודעת שככה אמורה להיות מערכת יחסים.
אז למה זה מרגיש כל כך ריקני?
אני לא צריכה להיות איתו ולא לישון איתו, אני רוצה, לא צריכה. אבל אני חושבת שאני כן צריכה לעשות בשבילו. בשבילי.

14.11.21 18:00
הרבה זמן לא כתבתי, אני חושבת שאני כותבת רק כשרע לי ואני רוצה לשנות את זה, לכתוב גם כשטוב.
יום חמישי היה מדהים! הגעתי לקצה סוף סוף. אחרי שהייתי בקצה הרע במשך כל כך הרבה זמן כל כך רציתי להיות שוב בקצה הטוב.
אז הספקתי בילוי מדהים עם עידו שהתחיל בחמישי ונגמר בשישי אחה"צ. הספקנו להיות אצל זוג חברים מהממים, הספקנו מסיבת סווינג שחגגתי בה, הספקנו ללכת לזוג הביתה, הספקנו לחזור לחברים ולעשות סשן מדהים, הספקנו לקפוץ גם לעוד חברים קצת. ואפילו הגעתי למצב של התעלפות תוך כדי גמירה מרוב שהיא היתה חזקה. בקיצור היה מדהים, הייתי בקצה הטוב ממש.
יצאתי עם תחת סגול וחיוך ענק, עם המון שמחה בלב.
אחר כך ישנתי המון. בחמישי לא לקחתי את הכדורים וזאת תקלה, אני צריכה לדאוג שזה לא יקרה שוב. בשישי כבר לקחתי כרגיל. אני רושמת לי לברר כמה זה נוראי לפספס פה ושם את הכדורים, או אולי לקחת xr בכמות כפולה. בכל מקרה, אני לא עושה כלום בלי לשאול את הפסיכיאטר, כבר הייתי בסרט הזה והוא לא נגמר טוב..
בשבת נפגשנו שוב ונסענו למסיבה מהממת בטבע. היה קצר כי הם היו גמורים אבל ממש נהניתי.


10.11.21 20:30
די בייבי, די לשרוף את העולם
אני אוהבת אותך כל כך
אני יודעת שקשה לך, אני יודעת שכל העולם שלך התהפך בגלל הרישיון, אני יודעת שנפגעת במקום שהכי קשה לך להכיל, במקום של החופש שכל כך חשוב לך. אני רואה אותך סובל ואני לא יודעת איך לעזור. אני רק רוצה לחבק אותך חזק ולתת לך קצת כוחות עד שכל התקופה הזאת תיגמר
בבקשה תחזור כבר הביתה
אני מתגעגעת. ממש.

10.11.21 13:00
היתה לי שיחה ממש מעניינת עם עידו, חלק מזה היה הנושא של הטוטאליות. הוא טען שאני לא כי אני לא עושה את זה מאהבה אלא כדי לדרוש מהצד השני את אותו דבר, כי אני כל הזמן בודקת אותו. אני לא חושבת שזה נכון כי הבדיקה נעשית אצלי ממקום אחר. זה לא שאני בודקת כי אני נותנת ורוצה לקבל, אני בכל מקרה אתן, אני בודקת כל הזמן בגלל שני דברים. קודם כל החרדת נטישה שלי, זה משהו שאני לא מצליחה להתגבר עליו, אני כל הזמן בודקת את המקום שלי במערכת יחסים, ולא משנה כמה אומרים לי שהמקום שלי מובטח, זה לא עוזר, תמיד הפחד הזה שוב צץ ועולה. היה לי את הפחד הזה גם כשהייתי במערכת יחסים מונוגמית.
המקום השני הוא המקום של החוסר איזון וההתמכרות לבן זוג. ככל שאני פחות מאוזנת אני נעשית תלויה בו ואז אני רוצה שהוא יהיה איתי כל הזמן, וזה הופך ממש לצורך שבשבילו אני אעשה הכל. אז אני עושה את אותם הדברים כי אני טוטאלית, אבל החשבונית על זה באה מהמקום הלא מאוזן שדורש את ההימצאות שלו איתי.
על שני הדברים האלו אני צריכה לעבוד, על החרדת נטישה עדיין לא התחלתי לעבוד, על החוסר איזון אני עובדת, אני רק צריכה ללמוד לשמר את זה לאורך זמן.


9.11.21 19:00
אכלתי מנגו, שלם, לבד. אף פעם לא עשיתי את זה, תמיד חיכיתי שמישהו יחתוך. הפעם לקחתי בעצמי מנגו, חתכתי ואכלתי את כולו. זה נשמע קצת לא מרגש אבל בשבילי זה המון. אני אף פעם לא עושה דברים כאלה בשביל עצמי, אני תמיד מחכה שמישהו אחר יעשה לי את זה.
אני לאט לאט חוזרת לעצמי, צעד ראשון לעצמאות.
מחר אני חוזרת לטיפול, זאת היתה כזאת טעות לא להמשיך אותו. השקעתי היום את הזמן וסידרתי את העניין הזה, מחר פגישה ואני ממש מתרגשת.
בנוסף, גם נרשמתי לאימון היום. עוד מעט אני יוצאת אליו.
צעדים למען עצמי, צעדים לקבלת האני שלי מחדש.


9.11.21 13:00
כל השאלות שלי לא היו נכונות.
נכנסתי ללופ מיותר, שוב לא הצלחתי לקרוא את התמונה כמו שצריך.
איבדתי את עצמי, שוב. בחודש האחרון הלכתי לאיבוד, עצרתי את החיים שלי לגמרי וחייתי בשביל עידו. זה כמובן לא טוב, לא לו ולא לי. בגלל זה גם כל הזמן דרשתי והגשתי חשבוניות, כי חייתי בשבילו וזה מקום ממש רע.
אני צריכה לחזור לטיפול, זאת היתה טעות להפסיק אותו. אני צריכה משהו שיעזור לי להמשיך לשמור על עצמי ולא להיסחף, כי לבד אני לא מצליחה, ועידו גם לא יכול לעצור אותי כשאני נכנסת לזה. מקווה שהכל יסתדר עם אתי.
זה הזמן לעבוד על עצמי, לחזור לשקט שלי, לחזור להשקיע בעצמי, לחזור לאימונים שאני אוהבת, לחזור להיות אני. בדיוק כמו שעשיתי כבר כמה פעמים. האתגר הגדול הוא לשמור על זה, ואני כנראה צריכה עזרה בזה.
אז הנה השלב הראשון: אני מבינה את זה ומרימה ידיים לעזרה.


8.11.21 15:00
יש לי כל כך הרבה שאלות!
אני מנסה להבין מה קרה ולמה הוא הלך ואני לא מצליחה. זה בגלל שלא יכולתי להכיל את זה שהוא עושה לי מול הפנים? זה בגלל שאמרתי לו כל הזמן שאני רוצה לראות אותו? זה בגלל שהחלטתי משהו אחד על דעת עצמי? אני כזאת גרועה? באמת היה לו כל כך רע איתי? ולמה זה נגמר בצורה כזאת? למה אין לי כתובת לכל השאלות האלו? אני סתם נכנסת לסרטים ושוב מאשימה את עצמי, בהכל.
ניסיתי לחשוב למה זה כל כך חשוב לי לדעת, הרי זה בכל מקרה נגמר, מה זה משנה למה?
ובמקום לצמצם לי את כמות השאלות זה רק העלה לי אותה. יכול להיות שאני מנסה להבין אם זה באמת הסוף?או שאולי זה עניין של סגירת מעגל?
המון שאלות, אין תשובות. גם ככה זה מעל 3..


8.11.21 10:00
אני רק רוצה לדעת אם זה סופי או לא, אם זה לא סופי אין לי בעיה שילך גם לחודש. אבל אני רוצה לדעת שהוא יחזור ואז אני אעבור את זה בלי בעיה. הבעיה היא שאף אחד מאיתנו לא יכול לתת את התשובה על זה. אולי זה מה שאני צריכה לחשוב, אולי זה הפיתרון. גם אם זה נכון וגם אם לא, אני אחשוב שזה זמני והוא הולך לחודש. ככה אני לא אהיה בלחץ, אני אמשיך בחיים שלי כרגיל בלי להתאבל עליו. וגם אם הוא לא יחזור, עוד חודש יהיה לי הרבה יותר קל..


8.11.21 9:00
שוב אני מוצאת את עצמי באותה סיטואציה. יושבת באוטו בחניה של העבודה ולא מסוגלת לזוז. בפעם הראשונה שזה קרה נכנסתי לאשפוז, בפעמים אחר כך הצלחתי להתגבר, גם היום אני אצליח.
אני לא יודעת מה אני מרגישה. מצד אחד אני כל כך רוצה שהוא יחזור, מצד שני אני לא רוצה ולא יכולה להכריח אף אחד להיות איתי. נתתי לו אתמול בחירה, אם הוא רוצה להיות איתי בטוב אז הוא מוזמן, אם לא שילך. הוא בחר ללכת. ללכת בצורה הכי מגעילה שיש. הוא יצא מהאוטו באמצע הדרך, פרסם פוסט עם מילים ממש מגעילות עלי ואז וחסם אותי. אני באמת לא מצליחה להבין למה הוא בחר ללכת ולמה בצורה כזאת. אני כזאת מפלצת? באמת הוא היה איתי עד עכשיו כי הוא הרגיש חייב שעשיתי בשבילו? כל מה שעשיתי היה מאהבה, אפילו "החשבוניות שנתתי" לו היו על זה שאני רוצה לישון איתו בלילה. ספגתי כל כך הרבה ועדיין לא עזבתי אותו לרגע, אולי זה בגלל שלא ספגתי בשקט. אולי הייתי צריכה להוריד את הראש ולסתום. עצוב.
בבוקר קמנו, מצצתי לו והיה כל כך כיף, שעה אחר כך הייתי חסומה.
קצוות.
בגלל ריב שעד עכשיו לא הבנתי אותו. הוא אמר שהחלטתי לבד, אני יודעת למה הוא התכוון אבל אחרי כל הדיבורים שלו על חופש ובחירות זה לא הוגן לבוא אלי בטענות שעשיתי החלטה אחת שבכלל לא חשובה ולא רלוונטית לכלום. וגם את ההחלטה הזאת הפכתי בשניה ברגע שהבנתי שהוא רוצה.
אז הוא הלך, ואני התפרקתי. יצאתי מהעבודה בבכי ונסעתי לים. לא הייתי מסוגלת לעשות כלום. אחר כך נסעתי להרצליה לקבל חיזוקים. קיבלתי המון אהבה ותמיכה, קיבלתי שיחה שפירקה אותי לגורמים. שרדתי את אתמול. היום יום חדש. אני צריכה לצאת מהאוטו וללכת לעבודה. אני מסוגלת?


7.11.21 10:00
עוד יום חדש התחיל, עוד ריב לאוסף. באמת שאני כבר לא יודעת על מה הוא, אבל אני זורמת.
החלטתי שבסופש אני לא אהיה איתו. לא בקטע של לריב, אלא באמת בגלל שכבר לא כיף לי. אני אלך לתכנן תוכניות עם אנשים שבאמת מזמינים אותי ורוצים להיות איתי, ולא כאלו שאומרים לי אני הולך ואת יכולה לעשות מה שאת רוצה. אני כבר שבוע מחכה, רואה איך הוא מזמין מיליון אנשים, וההזמנה שלי עדיין לא הגיעה, היא עדיין בסטטוס של תעשי מה שאת רוצה. אז נכון שאני רוצה להיות איתו, אבל לא בכוח. אני הולכת לבלות בסופש במקומות שבהם ארגיש רצויה באמת.


7.11.21 1:40
התעייפתי, ממש.
אני כבר לא יודעת על מה אנחנו רבים עכשיו, אבל נגמרו לי הכוחות.
די. נמאס לי לריב, נמאס לי לספוג, נמאס לי להבליג ולהתאפק. אני רוצה שקט. די.


4.11.21 18:00
עבר שבוע, לא הספקתי לכתוב, הייתי מרוקנת מאנרגיות. קרה המון בשבוע הזה, הרבה ריבים, הרבה האשמות, הרבה דברים טכניים שלא אמורים לקרות. בסוף מצאתי את עצמי רודפת אחריו כל השבוע במקום שיהיה הפוך.
אני אוהבת אותו, ממש.


30.10.21 20:00
שלום ולא להתראות לחלק הזה של המדבר
יצאנו מפה סוף סוף, אני לא אתגעגע למקום ובטח לא להר שכל כך אהבתי.
ביומיים האחרונים בעיקר ישנתי, כנראה שהתייבשתי קצת וגם הבטן לא תרמה לעניין.
אני יוצאת מפה מרוסקת, עם ביטחון עצמי ברצפה והחלטות שאני אצטרך לקבל אחרי שאתאושש קצת.
אני מרגישה כאילו הוא חרט לי בלב, אתמול הלב לא הפסיק לכאוב ולדמם, אבל היום הפצע כבר הגליד ויחד איתו נבנתה לי בלב חומה. חומה של הסתמכות עצמית.
בנתיים השרשרת עדיין עלי.


29.10.21 16:00
בסוף נשארתי. תחושת הערך העצמי שלי ברצפה. תמיד אני נשארת, כמו סמרטוט שסוחטים וסוחטים, הוא כבר מתפורר, אבל עדיין שם.
אפס אמון.
אני לא יודעת איך להמשיך הלאה, אני לא יודעת אם יש לי כוחות לסלוח, אני לא יודעת אם להאמין להבטחות שלו אחרי שהוא הפר כל כך הרבה בימים האלו.
חשבתי לי לנסות להישאר ככה, עם חוסר אמון, לתת מעצמי רק מה שאני צריכה כדי להשאיר אותו בסביבה, לא יותר. להוציא לי אותו מהלב ורק לקחת מה שבא לי. להיות אגואיסטית, להתנהג בדיוק כמוהו.
אבל אני לא כזאת, ואני אף פעם לא אהיה. אני אוהבת לתת, אני אוהבת לאהוב, אני רוצה להרגיש טוב.
הטוב שלו טוב, אבל אני לא בטוחה שזה שווה את הרע. אני מרוסקת.
אין לי כוחות.
לא נשארה לי שום אנרגיה בגוף ובלב.
איך ממשיכים מפה?

29.10.21 12:00

זה אישי ומפורט מידי. עד עכשיו לא צנזרתי כלום, פרסמתי את כל המחשבות והרגשות בלי לסנן, אבל הפוסט הזה הוא יותר מידי. זה נשמע קצת מוזר כי הרי זה בלוג אנונימי, אבל זה באמת מרגיש לי שזה צריך להישאר אצלי.

כרגע רק לעידו יש את הקישור לבלוג, אבל אין לדעת למי עוד אתן אותו ולאן זה יתגלגל..


27.10.21 9:30
אתמול בלילה שחררתי, לקחתי את הכדורים והלכתי לישון, פיניתי את עצמי משם ונתתי לו את הזמן שלו איתה, ויתרתי על הערב והלכתי לישון, רק שיעבור מהר הזמן עד שהיא תלך כבר. נשמע שהיה להם לילה מעולה. משהו אחד ביקשתי ממנו והוא אמר שזה ברור, שיחזור לישון איתי כשהוא ילך לישון.
בלילה התעוררתי, כמובן שהוא לא היה באיזור, הוא יצא איתה לטייל. היה לילה קשה, הוא כמובן לא הגיע לישון איתי בסוף, חיכיתי וחיכיתי והוא ניצל כל רגע כדי להיות איתה. בבוקר התעוררתי והוא ישן איתה מחובק בחוץ. אחרי כל ההבטחות שלו, פתאום אני רואה אותו ישן בחוץ יחד איתה.
אני מחכה כבר שהיא תלך, שיגמר הסיוט הזה. לא רק שלא כיף לי, אני ממש סובלת.
אני לא יודעת כמה עוד אני אצליח להחזיק מעמד עד שאתפוצץ. בכל מקרה, זאת פעם אחרונה. אם היא תבוא מחר שוב אני אסע הביתה.


26.10.21 22:30
התנודות האלו מחרפנות אותי, זה לא טוב לי. אני יוצאת מאיזון. אני מתחרפנת ונרגעת, מתחרפנת ונרגעת, שוב ושוב. אני כבר לא יודעת מה לעשות. כרגע אני בחירפון. שוב הוא נעלם איתה, ושוב למלא זמן, ואני נשארתי לבד עם כל הלופים שלי. הוא הרי ראה מה קרה בפעם הקודמת שהם נעלמו, וגם דיברנו על זה. הגל עבר, נרגעתי. הוא יודע איך להרגיע אותי, הכל היה בסדר ואז הוא היה חייב שוב להיעלם איתה, ושוב נכנסתי ללופים שלי.
הוא בא איתי לטיול קודם, לא יודעת אם זה בגלל שביקשתי ממנו או בגלל שהוא באמת רצה. הטיול דווקא היה טוב, הוא השתמש במה שהוא יודע שיעבוד עלי הכי טוב, הוא דחף לי את הזין עמוק לגרון ואמר לי מה לעשות. זה עבד והכל היה שוב טוב. הרגשתי שוב בטוחה, הרגשתי שהכל יהיה בסדר. ואז הוא הלך ושוב נכנסתי ללופים שלי. עכשיו הוא בא לחפש אותי ושוב אני לא יודעת מה לעשות. שוב להירגע, שוב להתחרפן, שוב להירגע. לופ שלא נגמר.


26.10.21 18:30
טוב, היא פה. היא פה כבר כמה שעות ואני כבר לא יודעת מה אני מרגישה. היא באמת חמודה, אין לי שום דבר רע להגיד עליה, היא מקסימה ומתחשבת ובאמת ממש אחלה. אבל אני מתחרפנת. כל הבוקר אני ועידו לא תקשרנו, כעסתי עליו שהוא הזמין אותה, רבנו כמה פעמים. הוא כמובן עושה מה שהוא רוצה. חמש דקות אחרי שהיא הגיעה, עוד כשהמצב היה רגיש ועדיין כל הבטן שלי התהפכה, הוא לקח אותה לטיול של שעה. לא רציתי להגיע למקום רע אז ניסיתי לדבר איתו לפני שהוא יצא, זה כמובן לא עזר, ואני התחרפנתי. התקשרתי לעומרי שיבוא לחלץ אותי. הוא כזה מקסים, בלי לשאול יותר מידי שאלות הוא ישר אמר שהוא בא. אני כל כך אוהבת אותו.
אני כבר הייתי על הקצה, רק רציתי ללכת. כבר לא עניין אותי כלום, הרגשתי כל כך רע ופשוט רציתי ללכת. פתאום קיבלתי הזדמנות, רכב אחד התארגן לצאת להצטייד ויכולתי לנסוע איתו. ישר קפצתי על ההזדמנות והלכתי להתארגן. פתאום עידו הגיע ודיבר איתי יפה, סוף סוף בפעם הראשונה היום הוא באמת דיבר איתי יפה, בלי להתעצבן עלי על מה שאני מרגישה. זה גרם לי להישאר, אני לא יודעת אם זאת ההחלטה הנכונה או לא, כי כל היום יש לי גוש בגרון. אבל אני מנסה לעשות את זה בשבילו, אני יודעת שאם אני אלך זה יעשה לנו רע, אז אני מנסה, שוב. אומרים שההגדרה של שיגעון זה לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות. אני לא צריכה לדאוג מזה כי יש לי כבר תעודות של משוגעת.

26.10.21 11:00
אוף אני חושבת שנכנסתי ללופ שוב. מצד אחד אני כועסת, הרי ביקשתי ממנו שלא יעשה את זה לידי. אני מפחדת שאני לא אמצא את עצמי, שאני ארגיש גלגל שלישי. אנחנו לא במצב עדיין של מסיבה שיש הרבה אנשים, זה כרגע מצב מאוד אינטימי, יש פה קמפינג של פחות מעשרה אנשים והכל מאוד אינטימי וברור. אני לא מצליחה להבין איך אפשר להיות באינטימיות הזאת כששתינו פה, אני לא כל כך מבינה איך להתנהג כשהיא תבוא, אני צריכה לשמור על מרחק? אסור לי לגעת? הרי כל הזמן אני מחפשת את הקירבה שלו, רק להיות לידו ולהרגיש אותו באיזושהי צורה, זה יכול להיות להתחבק או אפילו סתם לתת לו יד, עכשיו אני לא אוכל לעשות את זה? ומה אני אעשה כשהם ילכו לטיול כדי להתמשמש או להזדיין? הרי אני אתחרפן כשזה יקרה, אני אספור את הדקות ורק אחשוב שאני הייתי צריכה להיות שם במקומה.
אומרים שפוליאמוריה זה כמו כוס יין שמלאה על גדותיה. אם נשפך יין אז אפשר למלא איתו עוד כוס, אבל מה אם אני לא מרגישה שנשפך יין? מה אם אני מרגישה שחסר לי יין ואני צריכה לחלוק את היין שיש?
מצד שני אני מבינה את הסיטואציה, אני מבינה שהיא פה לזמן קצר והוא רוצה את קרבתה. ואני יודעת שבסוף השבוע היא תלך ולא תחזור שוב לפחות בשנה הקרובה. ואני גם מבינה את ההרגשה שלה ולמה צריך להתחשב, כי כל מה שאני מרגישה גם היא מרגישה. היא נכנסת לסיטואציה יותר קשה, היא באמת גלגל שלישי. הוא רוצה בקרבתה אבל עדיין יותר קשה להיכנס בין שני בני זוג.
אז למה אני מתוסכלת ומבואסת? למה בשניה ירדה לי כל האנרגיה?
זה לא קשור אליה, אגב היא מקסימה ואני באמת ממש אוהבת אותה, זה קשור אלי ולבלגן שלי עם עצמי. ועידו דווקא ממש מתחשב. אני באמת מרגישה את השינוי, אני מרגישה כמה הוא דואג לי, כמה הוא מנסה להתחשב. בגדול כמה הוא אוהב אותי, כל הזמן. זה מה שאני צריכה לזכור, אני צריכה לנסות להתמקד במה שהיא נותן, כי הוא נותן באמת המון.
אני מקווה שיהיה בסדר..


26.10.21 10:50
אני חייבת להכניס גם כמה מילים על אתמול. מסתבר שסתם נכנסתי לסרטים, לפעמים אני באמת סתם בבלגן עם עצמי ואין קשר למציאות. דקה אחרי שסיימתי לכתוב קיבלתי המון יחס, עשינו מינימסשן, עשינו סקס מדהים, הסתובבנו ערומים פה במדבר ואפילו עשינו מקלחת ממש כיפית ממי עדן. אח"כ עלינו להר, היה מדהים, נוף מהמם! צילמתי מיליון תמונות. ואז התחילו להגיע אנשים, אנשים מקסימים, אוירה מדהימה. אפילו עישנתי קצת והתהפכתי לגמרי, אבל הכל באוירה טובה וכיפית. היה פשוט מושלם. בסוף הלכנו לישון יחד מחובקים והיה כל כך כיף ונעים.


25.10.21 15:00
וואו איזה יום מוזר!
קמתי הפוכה לגמרי, התארגנתי שתיתי קפה והכל היה בסדר. עידו קצת עיצבן אותי לפני שיצאנו אבל זה כבר ברגיל.
כל הדרך הרגשתי אדג'ית, ממש על הקצה, לא ברור למה. אני חושבת שגם עכשיו אני ככה, אבל בעוצמה פחות חזקה, לפחות אני מצליחה להכיל את מה שקורה סביבי.
אני במדבר, במקום מדהים, רק אני ועידו. אנחנו לא ממש מצליחים לתקשר אבל זה גם בסדר. כשיצאנו הוא אמר שמה שאני צריכה זה שנעצור בצד והוא ירגיע אותי קצת, יכול להיות שהוא צדק אבל זה לא משנה כי לא עשינו את זה. אז עכשיו אנחנו פה, מצד אחד אני רגועה בגלל הסביבה והאווירה, מצד שני אני יודעת שאני על הקצה. אני מקווה שהקצה הזה ייגמר בקשת ופרפרים, למרות שלא נראה לי. אולי אני אעשן משהו או אלך לישון קצת. אני חייבת לעשות משהו כדי לצאת מהקצה למקום טוב ולא למקום הרע.
אולי אני צריכה קצת יחס, אולי זה קשור לזה שהוא שכב עם דנה ועכשיו הוא לא חרמן ואני נשארת לבד עם החרמנות שלי. לא יודעת, בכל מקרה משהו צריך לקרות..


24.10.21 23:00
אני גמורה, היה יום לא ברור, נעתי בין שמחה ואושר לבין עצב לבין לחץ לבין חוסר ודאות עם עצמי. סוג של קשת כל הרגשות ביום אחד, משתנה בערך כל חצי שעה.
אבל בגדול זה הולך לכיוון טוב, אני ממש מקווה שמחר אקום חדשה לגמרי עם המון אנרגיה טובה.
לא הצלחתי לנהוג עד המדבר, הייתי עייפה מידי אז עשינו עצירה בדרך ואנחנו ישנים אצל חברים בדרום. כל השינויי מצב רוח האלו לוקחים המון אנרגיות. מחר נקום חדשים וניסע רעננים ומאושרים.


24.10.21 12:00
המצב ממש השתפר, הספקתי להתקדם בעבודה ממש וגם לצאת קצת לקניות לשבוע הקרוב. יש מצב טוב שהשדים חוזרים לישון ומפנים את המקום לאור ואהבה.
אני עדיין מרגישה על הקצה, אני יכולה בשנייה אחת ליפול בחזרה לתהום או לתפוס טרמפ עם קשת לעננים.
אני כבר במתח לראות לאיזה כיוון זה ילך..

24.10.21 9:00
יום רביעי לנפילה, השדים עדיין פה. כנראה שההרגשה הטובה אתמול באמת היתה בגלל השאכטה הקטנה שלקחתי. יכול להיות שיש שיפור היום, אני לא באמת סגורה על זה. אני כבר בעבודה, זה המדד שלי, אני עדיין מתפקדת. ברגע שאני לא אצליח לתפקד אני צריכה לחזור לאשפוז, לעשות שוב ריסטרט.
בנתיים זה עוד בסדר, לא בשליטה אבל אני מצליחה לנהל את עצמי. השבוע הקרוב עדיין בחוסר ודאות, יכול להיות שזה גם משפיע. זאת לא סיטואציה קלה בשבילי, לתת למישהו אחר לקבוע מה יהיה איתי, אני פריק קונטרול. אבל מה שכן למדתי בפעם הקודמת זה לשחרר כשאני נמצאת במצב הזה, לתת לאחרים להחליט בשבילי, כי השיקול דעת שלי שחור. אז אני ממש משתדלת לחכות ולקבל בברכה כל מה שיגיע.
בגדול השבוע הקרוב יכול להיות סיוט ויכול להיות הכי טוב בעולם, תלוי בשדים שלי. אני ממש מקווה שהם ילכו, חיכיתי לשבוע הזה המון ואני ממש רוצה לבלות אותו בתור עצמי, בתור גליה האמיתית, השמחה והמאושרת שמפזרת אור ואהבה.
בנתיים אני אתרכז בעבודה, יש לי המון לחץ היום אז אני פשוט אתמקד ואשקע בתוך זה, כאן לפחות עוד נשארה לי שליטה בסיטואציה.


20:00 23.10.21
אני חושבת שקצת נרגעתי, אני לא בטוחה. הבטן עוד מתהפכת אבל ההרגשה של הריקנות קצת נרגעה. עדיין לא אכפת לי אם להישאר או לא, אבל עכשיו אני פחות רוצה את זה.
אני מתלבטת אם זה הזמן להתחיל לתקן את הנזקים שעשיתי, אם לפתוח את הטלפון ולענות לכל מי שדאג לי בזמן שנעלמתי. אני עדיין בגבול, על הקצה, מתנדנדת לפה ולשם. כנראה שזה עדיין לא הזמן. כנראה שהערב אני שוב אסתכל על השעון ואחכה שיגיע הזמן לקחת את הכדורים ולסיים את היום הזה. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי השינה של הכדורים, כנראה שלא הייתי ישנה בכלל. לא במאניה ולא בדיפרסיה.
מה שבטוח זה שהתעייפתי, ממש.


15:00 23.10.21
לשרוף או לא לשרוף?
אני זוכרת במעורפל שאי שם בפנים אני בן אדם טוב, שלא רוצה לפגוע באף אחד, שיעשה הכל בשביל האנשים שהוא אוהב, הכל בלי גבולות. אז הנה הגבול הראשון, מפלצת. מפלצת שרק רוצה לשרוף הכל, בעיקר את עצמי, אבל לא מעניין אותי את מי אני אקח בדרך. כנראה שאת האנשים שאני הכי אוהבת.
לשרוף או לא לשרוף?


12:00 23.10.21
לא הייתי צריכה לבוא לפה היום. כמובן שחמש דקות אחרי שהגעתי אני ועידו רבנו. אני כבר לא יודעת אם זאת אני או הוא ואני גם לא יודעת מה לעשות.
שוב אני במצב של לשבת למטה ולא לדעת מה לעשות. להישאר, ללכת, לעלות.
אמרתי לו שאני עכשיו במצב שאני לא מסוגלת להתמודד עם שוב דבר, והוא נתן לי משהו להתמודד איתו. כשבאתי חשבתי שהוא יעזור לי. הייתי בבית שלי במקום מוגן אחרי שלא הייתי מסוגלת לצאת יומיים. יומיים אני בבית מנסה להתמודד עם השדים שלי, לא אוכלת ומתעלפת בכל פעם שאני קמה, אבל שורדת. בנתק מכל העולם, לא עונה להודעות ולטלפונים כי אני לא מסוגלת להתמודד עם כלום. באתי כי עם כל זה רציתי להיות איתו, הוא אמר לי לבוא, הצלחתי להרים את עצמי ולבוא עד לפה. ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות. אני לא מסוגלת להתמודד עם כלום, אני צריכה מקום מוגן.
אני כבר כמעט שעה באוטו, מנסה להירגע. דיברתי עם אביגיל, היא אמרה לי דברים כל כך יפים, ניסתה לחזק אותי ולהזכיר לי שאני לא מפלצת, שזה זמני ואז אני אחזור להיות שוב בן אדם מדהים, אני במקום שאני לא מצליחה להפנים את זה, אני רואה רק את המפלצת. אז בנתיים אני עוד באוטו.
אביגיל אמרה לי לעלות למעלה לתפוס איזו פינה לבד, אולי בחדר. אני לא במצב להחליט החלטות אז אני חושבת שאני אקשיב לה, אני מקווה שאני באמת מסוגלת לעשות את זה.


11:00 23.10.21
היום זה היום השלישי לנפילה, היא עדיין אכזרית כמו תמיד. חזרו גם המחשבות האובדניות, כמובן שלא אעשה כלום, כל עוד הילד שלי חי אני אשאר בשבילו. אבל ההרגשה הזאת נוראית וכמה שאני מנסה אני לא מצליחה לקבל אותה. שוב אני מנסה להיעלם, מתעלמת מכל ההודעות והטלפונים ומחכה שהאופל ילך ואז אני אצטרך להתנצל בפני כולם. נסעתי לעידו, אני לא בטוחה שהוא מסוגל להכיל אותי כמו שאני עכשיו, אני רק מקווה שלא אעשה נזקים שלא יהיה אפשר לתקן אותם. הוא תמיד אומר שאין השלכות אבל זה לא באמת נכון, אני מוצפת ברגשות וגם לא מרגישה כלום יחד. זה מצב מסוכן ואני יכולה להיות ממש אכזרית כשאני ככה. אין לי מסננים ואני רואה את הכל שחור.
בהצלחה לכולנו. לי, לשדים שלי, לעידו ולכל המציאות הרגילה הזאת שאני לא מרגישה חלק ממנה, שבכל פעם שהיא קצת נוגעת בי אני שורפת את כל מה שנוגע. ממשיכה לרחף בבועה שלי , בועה של אש ועצב.
אני עדיין יושבת למטה בחניה, לא מסוגלת לעלות, אולי בסוף אני פשוט אסתובב ואחזור הביתה. לא בטוחה שיש לי את הכוחות לשים את המסיכות ולראות אנשים, לא יודעת אם אהיה מסוגלת לראות אותם בלי לשרוף הכל. אני לא מסוגלת להכיל עכשיו כלום.
אין ברירה, הגיע הזמן לקום, לנגב את הדמעות וללכת ללא נודע. הגיע הזמן לצאת מהאוטו..


20:30 22.10.21
היום זה יום לא טוב. נפילה ענקית
היו לי המון תוכניות, קבעתי עם הרבה אנשים, ולכולם אני הולכת להבריז. אני יושבת בבית, מאובנת, לא מסוגלת לזוז בכלל. הרגשה כזאת שאם אני אזוז זה יכול להסתדר, אבל אין לי את הכוחות לעשות את זה.
אני פשוט מחכה, מסתכלת על השעון, מתעלמת מכל ההודעות של כולם, ופשוט מחכה שתהיה שעה הגיונית לקחת את הכדורים וללכת לישון. בתקווה שמחר אני אקום יותר טוב. יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא. זה לא תלוי בי, זה תלוי בשדים שבפנים. הרבה זמן הם ישנו שם וחיכו לרגע שיוכלו לצאת. הייתי במאניה כבר חודש. זה היה צפוי.
ועכשיו אני צריכה לשלם את המחיר, נהניתי, עפתי הכי גבוה שאפשר, נגעתי בעננים ובחלומות. ועכשיו הגיע הזמן לשלם את המחיר. לקבל את האופל ולקוות שהפעם הוא לא יכאיב להרבה זמן.
ברוך הבא אופל.